Wikia

נארוטו- הויקי העברית

אקאטסוקי

483דפים באתר זה
שיחה2

סאסקה קון עריכה

בנימין זאב תאודור הרצל
(2 במאי 1860; פשט (כיום חלק מבודפשט),הונגריה - 3 ביולי 1904; וינה, אוסטריה) (בגיל 44)


בנימין זאב הרצל, אבי התנועה הציונית והוגהמדינת ישראל, סביבות 1900

שם בשפת המקור בגרמנית: Theodor Herzl

בהונגרית: Herzl Tivadar

מדינה האימפריה האוסטרית (ובהמשךהאימפריה האוסטרו-הונגרית)
מקום קבורה הר הרצל, ירושלים
בת-זוג יוליה (ז'ולי) נשאואר
נשיא הקונגרס הציוני העולמי ה-1
תקופת כהונה 1897 - 1903 (כ־6 שנים)
הבא בתפקיד

עזר בצעירותיו שלט

[1]

על הפצצות ול

מד לזיין צ'אקרה בתחת

בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl; בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונותכתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם – בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

תוכן עניינים עריכה

 [הסתרה] 

  • 1 קורות חייו
    • 1.1 שנות צעירותו
    • 1.2 לאומיות יהודית
    • 1.3 משפט דרייפוס
    • 1.4 פעילותו המדינית
      • 1.4.1 פעילותו בקרב "גבירים"
        • 1.4.1.1 שתדלנות אצל הסולטאן
        • 1.4.1.2 פנייתו לקיסר הגרמני
    • 1.5 העיתון "די ולט"
    • 1.6 נסיעתו לארץ ישראל
    • 1.7 פנייתו לבריטניה
    • 1.8 פנייתו אל האפיפיור
    • 1.9 ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה הציונית
    • 1.10 התקבלותו בציבוריות היהודית
    • 1.11 פולמוס אוגנדה בקונגרס השישי
    • 1.12 מחלותיו ופטירתו
    • 1.13 העלאת ארונו לישראל
  • 2 משנתו ויצירתו
    • 2.1 תפיסתו המדינית והציונית
      • 2.1.1 הצעתו לדגל למדינה היהודית
      • 2.1.2 זכויות אדם במשנתו
    • 2.2 יצירתו הספרותית
      • 2.2.1 מחזות
      • 2.2.2 סיפורת
    • 2.3 מהדורות כתביו
  • 3 ייצוגיו בתרבות
  • 4 ראו גם
  • 5 לקריאה נוספת
    • 5.1 הדרכה
    • 5.2 מחקרים
    • 5.3 מאמרים
  • 6 קישורים חיצוניים
    • 6.1 דמותו, ביקורת והערכה
    • 6.2 מורשת והנצחה
  • 7 הערות שוליים

קורות חייו עריכה

שנות צעירותו עריכה

ערך מורחב – משפחת הרצל

הרצל בגיל 5 בבית משפחתו בבודפשט שבהונגריה

הרצל נולד בעיר פשט (כיום חלק מבודפשט), בירת ממלכת הונגריה שבקיסרות האוסטרו-הונגרית. בני משפחתו היו מעורים בחברה הכללית. מצד אביו היה צאצא למשפחות מיהדות ספרד שנדדו בבוהמיה, בשלזיה ובמורביה והגיעו עדבלגרד, משם עברו לזמלין. אמו, ארנסטינה, ז'אנטה נאנט לבית דיאמנט (1836, פשט – 1911, וינה) הייתה בת למשפחה אשכנזית משכילה ומעורה בתרבות ובספרות הגרמנית.

אביו, יעקב הרצל (1835, זמלין – 1902, וינה), היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין שבסרביה, בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות‏[1].

יעקב הרצל שימש פרק זמן בתפקיד מנהל "בנק הונגריה", ועסק גם במסחר בעצי יערות. המשפחה הייתה אמידה, למעט תקופת המשבר הכלכלי במדינה שפרץ בשנת 1873. בבית המשפחה דיברו גרמנית והונגרית, והשתמשו גם באוצר מילים עִברי ויִידִי,[דרוש מקור] שהיה נהוג בסביבה היהודית ובטקסים הדתיים. בשנת 1867, כאשר היה ילד, ניתן ליהודים במדינה, כחלק מהחוקה, שוויון זכויות בפועל. אליו נלוותה אצל המנהיגות ההונגרית הציפייה כי יהודי המדינה, שחונכו על ברכי השפה והתרבות הגרמנית, יתקשרו אל התרבות המדיארית והלאומיות ההונגרית.

הרצל נולד והתגורר בילדותו בבית הנמצא סמוך לבית הכנסת הגדול השל הקהילה הנאולוגית ברחוב דוהאן בבודפשט, שבנייתו הסתיימה ב-1859‏[2][3] אביו היה מהמתפללים שם, ועלייתו לתורה כבר מצווה נערכה בו ב-3 במאי 1873 (אחרי מות קדושים). הוריו ערכו לו גם קונפירמציה בביתם‏[4]. מאוחר יותר עברה המשפחה לבניין בולט אחר בסביבת כיכר ויגאדו‏[5]. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי יהודי, ואחר כך בגימנסיה ריאלית ציבורית‏[6], אך החליט להפסיק את לימודיו במוסד זה בגלל האווירה העוינת כלפי יהודים בשל דתם שהוצגה כעבודת אלילים‏[7]. תקופת מה קיבל שיעורים פרטיים, ואחר כך עבר ללמוד, בין השנים 1876–1878, בגימנסיה היוקרתית הלותרנית, שבה כמעט מחצית התלמידים היו יהודים.

בשנת 1878, לאחר פטירת אחותו פאולינה, עבר הרצל עם משפחתו לווינה, בירת אוסטרו-הונגריה, שם החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. בתקופת הלימודים, בין השנים 1883-1878, היה חבר באגודת הסטודנטים (גרמנית: Burschenschaft) "אַלְבִּיַה" (Albia) בעלת הצביון הלאומי-גרמני שסיסמתה הייתה, ברוח תנועות השחרור של העת החדשה: "כבוד, חופש, מולדת" (="Ehre, Freiheit, Vaterland"). במסגרת "קורפורציה" זאת היה הרצל עד לא אחת לביטויי אנטישמיות, ולבסוף נטש אותה עקב כך. הוא השתתף פעם אחת בדו-קרב המסורתי "מנזור" (Mensur), כשלצדו עמד כעד עמיתו, פרנץ שטרק.

הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום יהודים שעסקו במקצוע‏[8].

הרצל וילדיו, 1900

הוא נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר, ולהם נולדו שלושה ילדים: פאולינה (על שמה של אחותו), האנס וטרודה.

בתו הבכורה, פאולינה, נולדה ב-29 במרץ 1890, נפטרה כתוצאה מנטילת יתר של משככי כאבים בעיר בורדו, בגיל 40, ב-8 בספטמבר 1930. בנו השני, האנס, נולד ב-10 ביוני 1891, התנצר ואחר חזר ליהדות. לפרנסתו עסק בתרגום. כששמע על פטירת אחותו נסע לבורדו והתאבד ב-15 בספטמבר 1930. בתו השלישית, טרודה, נולדה ב-20 במאי 1893, הייתה היחידה מילדיו שהקימה משפחה. היא נישאה לתעשיין ריכרד נוימן וילדה את נכדו היחיד של הרצל, סטפן תאודור נוימן (נורמן), ששירת כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי. הוא התאבדלאחר שנודע לו על מות הוריו בשואה.

ב-19 בספטמבר 2006, לאחר טקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו, ולמחרת נקברו בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם, בחלקת יושבי ראש ההסתדרות הציונית, שם כבר היו קבורים הוריו ואחותו של הרצל. בין קבריהם הוקמה מצבה לזכרה של בתו השנייה של הרצל, טרודה, שנספתה בשואה. ב-5 בדצמבר 2007 הובא גם נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור נורמן, לקבורה באותה חלקה, מהעיר וושינגטון.

לאומיות יהודית עריכה

בניין הבורגתיאטר בווינה בו הוצגו מחזות של הרצל (2003)

בשנת 1891 נשלח לפריז ככתב העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). במסגרת עבודתו ביקר בלונדון ובאיסטנבול. מאוחר יותר התמנה לעורך הפיליטונים של העיתון, והחל לכתוב מחזות עבור התיאטרון הווינאי. במסגרת עבודתו בעיתון הכיר הרצל אתתאודור הרצקה, כותב האוטופיה פריילנד והשפעת חלק מרעיונותיו בוטאה בספרו אלטנוילנד‏[9].

בהיותו בווינה נתקל בגילויי אנטישמיות: אחד, שנחקק היטב בזיכרונו, התרחש ב-5 במרץ 1883, בעת אזכרה למלחין ריכרד וגנר במסגרת "אלביה". באזכרה זו (שבה הרצל לא השתתף) הציע הנואם להנהיג "אנטישמיות וגנרית" בווינה, ובעקבות זאת הסיר הרצל את חברותו באגודה‏[10]. הסביבה החברתית שבה שהה הייתה ספוגה בהלכי רוח אנטישמיים, שהועלו על הכתב בספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (Die Judenfrage als Racen, Sitten- und Culturfrage) של אויגן דיהרינג, וזכו לתמיכה מהסובבים אותו: מספר פעמים אזכר הרצל את ספרו של דיהרינג, שהופיע ב-1881, כסיבה העיקרית להתמודדותו עם שאלת סיכוי ההשתלבות של היהודים בתרבות אירופה.

שער הספר: הגטו החדש, 1897

ב-1894 כתב הרצל את מחזהו "הגטו החדש", ובו תיאר את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק – בין שמירה על הערכים היהודיים ובין הרצון להשתלב בחברה ולהיות מודרני. הצעיר, שמואל יעקב שמו, לא רוצה להיטמע בחברה הנוצרית, אך מאידך רוצה לפרוץ את מוסכמות החברה היהודית המדוכאת ולהרים ראשו בגאווה. הדמות הראשית מחפשת פיוס ופתרון אישי, כלומר פתרון יהודי-אישי, אוטואמנציפציה. הרצל ראה את המחזה כאמצעי להעלות את השאלה היהודית לדיון פומבי-עולמי.

בבחירות דמוקרטיות לראשות עיריית וינה בשנת 1895 נבחר קרל לואגר, מועמד לאומני וגזעני, אנטי-סלאבי ואנטישמי. בחירתו העלתה אצל הרצל את החשש מפני עלייתה של אנטישמיות תוקפנית דווקא עם הרחבת זכות הבחירה. הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעל דעות ליברליות והומניסטיות, לא הסכים למינויו לראש העיר, אך בכל זאת, זכה לואגר בבחירות שוב. הרצל ראה בכך סימן אפשרי להתערערות יציבותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה בעיניו ערובה להבטחת מעמד היהודים.

ביומניו, שנכתבו בתקופת פעילותו הציונית, ציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו, נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות‏[11].

רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש. בהיותו בפריז באביב תרנ"ה 1895 הוא כתב ביומנו:

"בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה – והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק – אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת..."
– כתבי הרצל, כרך ב' היומן א פאריז אביב תרנ"ה (1895), סמוך לשבועות .

כמו כן מפורסמת הפרפרזה של הרצל למשפטו של רבי סעדיה גאון‏[12]:!

"אין אומתינו אומה אלא באמונתה" (ספר הימים א' 57).

משפט דרייפוס עריכה

טקס הסרת דרגותיו של דרייפוס,1895

מודעותו ורגשותיו של הרצל לגבי מעמד היהודים ומצבם העמיקו כאשר סיקר את משפט דרייפוס כשליח נויה פרייה פרסה בפריז. הרצל היה עד לישיבות בית המשפט ולנתינת פסק הדין ב-22 בדצמבר 1894, להלכי הרוח בדעת הקהל ולעמידתו הגאה של דרייפוס. הוא שמע את צעקות ההמון "יודאס! בוגד!" בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, שהורשע בבגידה, ואת תשובתו בקול: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!", ב-5 בינואר 1895. בכתבה של הרצל על הטקס נכתב שההמון קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד"‏[13] הרצל היה מוטרד מכך שבצרפת – שבה היה מספר היהודים מועט – השתרבבו לשערוריית השחיתות הקשורה בתעלת פנמה, שמות של בנקאים יהודים, וכתוצאה מכך נוצרה אווירה שלילית כלפי מי שכונו "היהודים המוכרים את צרפת".

בעקבות אירועים אלו שוכנע הרצל שעל היהודים לעזוב את הגולה (רוב היהודים ישבו במזרח אירופה, שבה הייתה האנטישמיות שכיחה), ולהקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. הרצל הושפע גם מעליית התודעה הלאומית של עמים שונים שרווחה באימפריה האוסטרו-הונגרית בתקופה זו. הונגרים, צ'כים, סלובקים וקבוצות נוספות ביקשו להדגיש את זהותם האתנית הייחודית בתוך הקיסרות רבת-הלאומים.

חוקרים אחרים חולקים על הטענה שלמשפט דרייפוס הייתה השפעה משמעותית על הרצל. שלמה אבינרי טען כי ביומניו מהשנים 1895–1897, מתחילת כתיבת יומניו ועד לקונגרס הציוני הראשון — השנים המעצבות שבהן התגבש הרעיון הציוני אצל הרצל — מוזכר דרייפוס רק פעמיים. הרצל עצמו מעיד ביומנו האישי שהרעיון הציוני התעורר כתוצאה מקריאה בספרי הוגה הדעות הגרמני אויגן דירינג כ-15 שנה לפני משפט דרייפוס:

"אימתי בעצם החילותי להתעסק בעניין היהודים? מן הסתם מן הרגע שעלה על הפרק. בוודאי מאז קראתי את ספרו של דירינג בפנקס רשימות ישן שלי, הטמון במקום כלשהו בתוך חבילת ניירות בווינה, נמצאות ההערות הראשונות שלי על ספרו של דירינג ועל השאלה [שאלת היהודים]. אז עוד לא היה לי עיתון לכתיבה הספרותית שלי. הדבר היה דומני ב-1881, או ב-1882, אבל אני יודע שגם היום אני חוזר ואומר דברים שרשמתי שם. במרוצת השנים כרסמה בי השאלה וגברה בי, עינתה את נפשי ואמללה אותי. לאמתו של דבר חזרתי אליה שוב ושוב כשמתוך חוויתי שלי, סבלותי ושמחותי הפרטיות הצלחתי להתעלות אל עניינים כלליים יותר" (עניין היהודים : ספרי יומן – כרך א: 1895 – 1898, עמוד 55).

כמו כן, הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר ארמון בורבון ללא שינוי משמעותי‏[14]. טענה נוספת היא שהרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס; אולם בהמשך היה "משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע ... וכך טען בימים ההם בשיחתו עם הנספח הצבאי של הצירות האיטלקית בפאריס, פאניצארדי, שמילא אחר-כך תפקיד בגילוי אמיתות העניין"‏[15]. אמנם, רק ב-1899 ציין הרצל לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני‏[16]

פעילותו המדינית עריכה

בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה. בספר זה הדגיש שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על מדינה משלו, שיכולה לקום בארגנטינה או בארץ ישראל‏[17]. ספר זה היווה בסיס לזרםהציונות המדינית, שתומכיה סברו, כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה). דעתו זו הייתה הפוכה מדעת "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שפעלה באמצעות עלייה לארץ ישראל וקביעת עובדות התיישבותיות. כפי שמתברר מהרומן האוטופי שלו, "אלטנוילנד" (גרמנית: "ארץ ישנה-חדשה"), סבר הרצל כי לערביי ארץ ישראל יהיה שוויון זכויות במדינת היהודים; מאידך, לא חזה הרצל את עלייתה שלתנועה לאומית ערבית העשויה להתנגד לציונות: תנועה כזאת לא הייתה קיימת בימיו, ומעטים ממדינאי אירופה והוגיה ציפו כי תנועות לאומיות תיתפתחנה בעולם הלא-אירופי.[דרוש מקור]

על מנת לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת, הן בקרב יהודים ובעיקר בין מנהיגי מדינות וארגונים, שמהם קיווה לקבל הצהרה בזכות הקמת מדינה ליהודים, הצהרה שהייתה צריכה לבוא לידי מימוש ב"צ'ארטר" (מסמך הכרה רשמי). כבר ב-1895 הצליח לגייס את מקס נורדאו, אז הוגה דעות חשוב ומפורסם באירופה, לרעיונו.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית